יום חמישי, 27 בינואר 2011

מרגישים אלוהים.

הוא הבטיח לי שהוא לא יכעס, למרות שידעתי שהוא הולך לכעוס עלי בכל מקרה.
אחרי שהרצתי בראש בערך איזה אלף פעם את כל מה שרציתי להגיד ודמיינתי אותו לוקח אקדח ויורה בי, אז פשוט אמרתי את זה. ממש ככה.
כאילו זה עוד איזה משפט רנדומלי ביותר כמו מה השעה או שכבתי עם החבר הכי טוב שלך.בחיי שזה נראה כאילו הוא רצה לירות בי.

אתם רואים? לזה אני מתכוונת שאני אומרת שגברים חארות. הם לא עומדים בהבטחות שלהם.
נכון, אני יודעת שאני לא ממש עמדתי בהבטחה שלי להיות נאמנה, אבל זה לא ממש הנושא כאן. חוץ מזה, מעידה קטנה לא מזיקה לאף אחד. כאילו שאתם לא עושים מעידות בחיים שלכם!
טוב אל תעקמו לי פרצוף עכשיו. זה לא שממש תכננתי את זה או משהו. כוס עמק. איך זה שתמיד בסוף יוצא שדופקים אותי? אויש נו לא מהבחינה הזאת.

הוא נורא התעצבן. וכשאני אומרת נורא, אני מתכוונת לנורא.
הוא אמר כל כך הרבה דברים שעדיף לא לפרט אבל בסך הכול היה אפשר לסכם את האירוע בכך שהוא דיי שנא אותי. זה לא שאני מאשימה אותו או משהו אבל התחלתי לחשוב ככה ביני לבין עצמי בזמן שהוא מקלל את היום שנולדתי, שאולי בוגדים זה לא עם כל כך נורא כמו שאנחנו אוהבים לחשוב. שאולי הבוגד הקטן והחמוד (והחרמן) שלנו, דווקא דיי אחלה גבר.

אולי אנחנו פשוט אוהבים לממש את כל מה שראינו באיזה סרט מרוח עם תוכן יותר חלול משכל של בלונדינית לחיים האמתיים שלנו
 (או לפחות אנחנו בטוחים שהם כאלה).
אולי אנחנו כל הזמן מצפים בקוצר רוח לאיזה טרגדיה מחורבנת או איזה משהו נוראי שיקרה, רק כדי שנוכל להפוך את זה לממש החיים שלנו. אולי הכול זאת סתם הצגה. אולי אנחנו לא באמת נפגעים. אולי אנחנו פשוט אוהבים להיפגע כי זה מה שגורם לנו להרגיש יותר רצויים, יותר טוב עם עצמנו. זה קצת חולני אבל זה לא, לא הגיוני.

תחשבו על זה. אנשים רודפים אחרינו, מוחלים לנו, רק רוצים שנסתכל עליהם שוב.
אבל האגו לא נותן לנו לאפשר זאת, כי הוא מת על זה. ואנחנו עוד יותר.
אתם לא יכולים לומר שאין משהו בזה. נכון, אנשים שעשו חרא צריכים לאכול חרא.
אבל הדרמות וההשלכות שהם בנו, גורמים לנו להרגיש מינימום אלוהים. פשוט ככה.